פרויקט מסעדה, אפריל 2019

במהלך סופשבוע אביבי (13-11 באפריל), טעמתי כנאפה בארבע כנאפיות בכפר הדרוזי מַסְעָדֶה (مسعدة), בצפון רמת הגולן. למיטב ידיעתי, אלו הן הכנאפיות היחידות בכפר, נכון לימי הדגימה. בטרם התייחסותי אליהן – כמה מילים על הקשר העמוק שלי למסעדה.

ימי תפנית

בהרבה מובנים, השירות בצבא גיבש את הזהות של מי שאני היום; הצבא שינה אותי, ולטובה. במהלך כמה תקופות לאורך השירות, גדוד התותחנים בו שירתתי הוצב ברמת הגולן. וכיוון שבתפקידי הייתי מקורב לקצונה הבכירה של הגדוד, הייתי מצטרף בשבתות לסיורים של ג'יפ המג"ד ברחבי הרמה, ובין היתר היינו מגיעים למסעדה. בנקודה הצפונית והרחוקה הזו, הרגשתי את האוויר הקריר – גם במהלך ימי הקיץ – נושב על רוחי ומרענן אותי. היינו מעט שם בג'יפ, ולהיות חלק ממעט הרגיש לי טוב. עד היום זה מרגיש לי טוב.

בהרבה מובנים, מסעדה היא מכורת הכנאפה שלי. שם – אז, בימי הצבא העליזים, שהיו בעבורי ימי תפנית – טעמתי לראשונה את המתוק הכתום הזה, ובמסגרת הרוח האיתנה שנשבה סביבי, הרגשתי מצוין. המתוק המיוחד הזה השלים את תחושת המתיקות הכללית שאפפה אותי כשהייתי על מדים.

ביום בו הגעתי להיפרד מן הגדוד – מטפס עם הרכב הקטן של הוריי בעליות התלולות לרמת הגולן – נכנסתי לומר שלום למג"ד. "הרשקוביץ," הוא אמר לי, "אתה לא רוצה לחתום קבע?". לא ידעתי מה לומר. מצד אחד, העיתוי שלו היה כל כך אומלל, וזה לא ממש הפתיע – מי יחתום קבע ביום בו הוא בא להשתחרר? מצד שני, ידעתי שאם היה מציע לי זאת כמה חודשים קודם לכן – אולי אפילו כמה שבועות קודם לכן – ייתכן והייתי נענה בחיוב. כשנתיים קודם לכן, בתום קורס מפקדים, שאל אותי מפקד הקורס אם אני רוצה לצאת לקצונה. לא ידעתי מה להגיד (כלומר, לא השבתי בחיוב), וזה הספיק לו כדי להבין. לא יצאתי לקצונה. השנה הראשונה בשירות הצבאי שלי היתה כזו ששינתה את חיי, היא היתה הלבלוב והפריחה; השנתיים הבאות היו מתוקות למדי – הן היו הפירות של עץ השינוי. הן התחילו בלא "לא" והסתיימו באולי "כן".

אחרי השחרור, נסחפתי לשגרת החיים הבוגרים – לימודים, מקום עבודה, עוד לימודים, עוד מקום עבודה, עוד לימודים ועוד מקום עבודה ועוד מקום עבודה; ובתוך כך – זוגיות, בית, ילדים. אני לא מתלונן, חלילה, רק מזכיר לעצמי שוב ושוב שימי הלבלוב והפריחה והפרי אותם חוויתי במהלך השירות הצבאי לא יחזרו עוד. ושוב ושוב אני מתגעגע.

ומאז, כל ביקור במסעדה הוא כמו חזרה אל מקורות בגרותי, אל הנקודה בה הפכתי ממי שהייתי למי שאני, אל ימים מלאים בביחד, במסעות ובנסיעות ובנופים קסומים, אל ימי הכנאפה הראשונים שלי. אל ימי התום. ועם קשר או בלי קשר (ככל הנראה, עם קשר) – הכנאפה של צפון רמת הגולן (כולל זו של מג'דל א-שמס) היא הכנאפה שאני הכי אוהב.

הכנאפה של צפון רמת הגולן

מה יש בה בכנאפה? בסך הכל, שלושה מרכיבים: גבינה, אטריות ושומן שמחבר ביניהן. יש גם סירופ (מים+סוכר, עם קצת מי ורדים) וקצת פיסטוקים, אך בעיקר אלו הם הגבינה והאטריות שמשתנים משמעותית ממקום למקום. ובצפון רמת הגולן, לגבינה ולאטריות יש טעם מיוחד; באופן כללי, שיכבת הגבינה אינה מתוקה ושיכבת האטריות אינה קריספית כמו רבות מאחיותיה באזורים אחרים בארץ. עוד פרטים על כך – בסקירת הכנאפיות, למטה.

פרויקט מסעדה

בפראפרזה על המימרה הידועה, ניתן לומר כי אדם לא יכול לטעום פעמיים את אותה הכנאפה, שהרי הכנאפה אינה אותה כנאפה והאדם אינו אותו אדם. ולכן, החלטתי לנצל את סוף השבוע החולף – במהלכו בילינו בצפון רמת הגולן – כדי לבקר בכל הכנאפיות במסעדה. זו לא משימה קשה כל כך, בסך הכל מצאתי ארבע כאלו (שתיים מהן חדשות). ייתכן ופספסתי איזו כנאפיה נסתרת, ואם אכן כך קרה – אדאג לתיקון בהמשך.

הרחוב הראשי של מסעדה שוכן לאורכו של כביש 98, המקיף את רמת הגולן ממזרח, מדרומה – לבאים מדרום לכנרת, מכיוון חמת גדר – ועד לצפונה, בואכה חרמונה (למעשה, הכביש נמשך עד לרחבת החנייה העליונה בחרמון, זו ממנה יוצאים הישר לתור לרכבל). בכפר מתחיל כביש 99, אשר מתפתל מערבה ויורד עד לקרית שמונה, בירת עמק החולה. המשוטט ברחובו הראשי של הכפר אינו יכול להתחמק מיופיו ומאופיו של הר חרמון, הנישא מעל, הושט היד וגע בו. קטע הרחוב הראשי הוא קצר למדי, וצידו המערבי משובץ בבתי אוכל וחנויות, המשרתות נאמנה את המטיילים הרבים הפוקדים את המקום, בדרכם משם לשם.

שלוש מן הכנאפיות הנסקרות כאן נמצאות ברחוב הראשי, אחת מהן נמצאת כמה מטרים ממנו, לצד כביש 978, הנמתח מערבה לכיוון יער אודם.

הכנאפיות של מסעדה

מסע הטעימות הנוכחי הסתכם בניצחון קל של אבו זיד על אבו ג'בל (שתי הכנאפיות הוותיקות בכפר), בגילוי אחד מפתיע ובטעימה אחת שאתם יכולים לחסוך לעצמכם. לחיצה על כל אחד משמות המקומות תוביל לביקורת המלאה:

[התמונה הראשית לקוחה באישור מ – Wikimedia Commons.]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.