מלך הכנאפה, פוריידיס

עוד הרבה לפני שידעתי שיש "יהודים" ו"ערבים", ידעתי שיש אנשים שגרים על המדרון שממול להר שעל ראשו נולדתי וגדלתי. את ההיסטוריה של ההר עליו בנו ביתם הורי-סבי הכרתי היטב, אך את זו של ההר שממול – ממש לא (ועד היום איני מכיר אותה). אבל גם בלי לדעת היסטוריה, ידעתי שיש הבדל בין שני ההרים. הבתים של הראשון נבנו ראשית למעלה, על ראש ההר, ואז השתפלו במדורונו, ואילו על ההר שממול התחילה הבנייה למטה, ואט-אט טיפסה למעלה; הרחובות שלנו היו רחבים, מסודרים ונקיים, ושלהם – צרים, צפופים, לא סלולים; בימי שבת, כשהיינו מבקרים במקום, עת לא התקיימו אצלנו לימודים – ראיתי שם ילדים חוזרים מבית הספר.

עוד הרבה לפני שידעתי שיש "יהודים" ו"ערבים", ידעתי שיש אנשים. עוזרת הבית שלנו היתה מן הכפר ההוא, והוריי היו בקשרים טובים עם משפחתה. עד היום זכורה לי היטב מסיבת חתונה במשפחתה, אליה הוזמנו – ואני הייתי אז נער צעיר; למדתי אז מקרוב על מנהגי הנישואין ועל הבית המוכן לתלפיות, בנוי ומרוהט, המחכה לזוג הצעיר. למדתי על האנשים.

עוד הרבה לפני שידעתי שיש "יהודים" ו"ערבים", ידעתי שיש אנשים. אבא שלי ניהל את סניף הבנק במדרון ההר שממול להר שלנו, ואני הייתי מבקר שם בסניף, ורואה לקוחות. אנשים. בהסתובבויות בין רחובות הכפר, ראיתי תמיד אנשים, ואבא שלי דיבר אליהם כאדם אל אדם.

האנשים של פֻרֵידִיס (פָרָדִיס, בלשון היהודים) היו מאז ומתמיד ביחסי ידידות עם האנשים של זכרון יעקב. על פי הערך בוויקיפדיה, פוריידיס היתה כבר קיימת כאשר הוקמה זכרון יעקב. וכשכפרים ערביים אחרים בסביבה נהרסו בימי מלחמת העצמאות, פוריידיס נותרה במקומה. למי שמסתובב במקום – זו אולי לא נראית פיסת גן עדן, וייתכן שגם האידיאליזציה שלי של היחסים בין היישובים הסמוכים הללו – זה היהודי וזה הערבי – אין לה אחיזה מלאה במציאות. ובכל זאת, יש משהו שלו בקיומו של הכפר הזה.

בשנים האחרונות, החלה להתבסס בכפר תופעה מוזרה והגיונית בעת ובעונה אחת: עסקים רבים פתחו מרכולתם לאורך כביש 4, מול הכניסה לכפר. כיוון שהמקום שוכן לצד הכביש הראשי, מתאפשר כך לנוסעים ליהנות מאוכל טוב, מציוד של הרגע האחרון, משתילים יפה – והכל במחירים זולים וללא הצורך להתעכב (כלומר, ללא הצורך להיכנס אל בינות רחובותיו הצרים והלא-מזמינים של הכפר).

וכך, נפתח במקום לפני מספר שנים הדוכן של מלך הכנאפה, אשר פעיל בשבתות בלבד. בדוכן הקטן, מכין המלך – כלומר, סאלח – את הכנאפה שלו, והיא בהחלט מלכותית. שיכבת הגבינה עבה, והיא מתאפיינת באווריריות וב… מליחות. כן, כן! שיכבת האטריות עבה ואוורירית אף היא, והאטריות פריכות מאוד. התוצאה מענגת במיוחד, שכן היא לא מעיקה. אפשר לקחת ביס ועוד ביס ועוד ביס, ולרצות עוד. וסאלח לא חוסך – המנה הבסיסית גדולה מאוד, ואל תתפלאו אם הוא יוסיף לכם להזמנה עוד קצת (אני ביקשתי שתי מנות טייק-אווי, והוא הוסיף עוד מנה אחת בצלחת, "שיהיה לך לנשנש בדרך"…). והמחיר? מצחיק! 10 ש"ח למנה (נכון למועד כתיבת שורות אלו).

כיוון שאנשים רבים עוברים בכביש הזה בשבת, וכיוון שבאיזור הזה אין הרבה כנאפיות (הקרובות ביותר הן בדלית-אל-כרמל/עוספיה מצפון-מזרח ובוואדי ערה מדרום-מערב; יש גם כמה בתוך הכפר) – הביקוש גדול יחסית, מה שמביא לכך שהסיכוי לכנאפה טרייה – גבוה. וכידוע, המרכיב החשוב ביותר בכנאפה הוא הטריות.

אז בפעם הבאה בה אתם עוברים ליד הכפר שלא נראה כמו גן-עדן – דעו לכם שכדאי לעצור לצד הכביש ולהתענג על גן-עדן של כנאפה.

מלך הכנאפה (פתוח בשבת בלבד)
לצד כביש 4 (לבאים מצפון), מול הכניסה לפוריידיס (מעט לפני הכיכר)
054-2610479