אודות

נדמה שבשנים האחרונות הכנאפה הרימה את ראשה. מסוד כמוס שהיה שמור ליודעי ח"ן בלבד, היא הפכה לנחלת הכלל. היא מככבת בתוכניות הריאליטי הקולינריות במדורת השבט הטלוויזיונית, מוגשת במסעדות יוקרה (של שפים יהודים, כן?), ומתכונים להכנה ביתית שלה מופיעים בכל פינה.

אבל נדמה שככל שהכנאפה מתקרבת אלינו, אנחנו מתקשים עדיין להתקרב אליה. להבין אותה. להסתכל לה עמוק בעיניים, ובפרט להסתכל סביבה. צריך להודות באמת: כנאפיה (יש מילה כזאת?!) אסלית בישראל תימצא, בדרך כלל, בטבורו של יישוב ערבי; השפה הדבורה בה תהיה, בדרך כלל, ערבית; והמבקרים בה יהיו, בדרך כלל, ערבים. ככה זה כשמדובר במאכל ערבי מסורתי. ובגלל זה, לאכילת כנאפה – ולהנאה ממנה, רחמנא לצלן – לעולם תהיה קונוטציה פוליטית. הרבה יותר מאשר לאכילת חומוס או פלאפל.

בסך הכל שלושה מרכיבים – קדאיף, ג'יבנה וסאמנה (בעברית שחוטאת למקור: אטריות, גבינה וחמאה מזוקקת) – והליך הכנה פשוט, אך אין מה שידמה לביס מכנאפה חמה שזה עתה עברה מלהבות הגז הגדולות אל אזור התצוגה, והיא עדיין לוהטת בתוך המגש הגדול. בסך הכל שלושה מרכיבים, אך מה אנחנו יודעים עליהם ועל החיבור ביניהם?…

פרלמנט הכנאפה קם כדי להעלות על נס את המאפה המתוק והמופלא, להרחיב הידע על אודותיו, וליצור חיבורים בינאישיים סביבו. אם נצליח על הדרך גם לתרום מעט לקירוב-לבבות בין יהודים וערבים – אשרינו.

בקיצור, זהו המקום לכל אוהבי הכנאפה!