ממתקי מוסא אל-הרש, טירה

אם נקשיב למילים שאנחנו מדברים ולמילים שמדברים אחרים – ייקל עלינו להבין שגם אנחנו גם הם שואבים רבות מן המילים שלנו ממקור משותף. אבא ואמא בעברית הם אָבּ ואֻם בערבית; עין ואף בעברית – עֵין ואָנְף בערבית; חְמָאר וסָרַטַאן הם החמור והסרטן בערבית; רֻמָאן ועַנַב הערביים הם רימון וענבים. הדמיון לא נעצר בשמות עצם, אלא ממשיך גם לפעלים: לִבֵּס הערבי הוא לבש העברי; בָּכַּא הוא בכה בערבית ורָבַּח היא הגירסה הערבית להרוויח העברי. גם בקרב שמות המקצועות יש מקרים רבים של דמיון: צָיַאד, נָגַ'אר, בָּנַא הם הצייד, הנגר והבנאי בגירסתם הערבית. והרשימה נמשכת ונמשכת…

כמובן, גם הכנאפה ידידתנו מדגימה היטב את הדימיון המילולי בין שתי השפות. בתחתיתה של המנה המתוקה נמצאת גִ'יבְּנֶה, הלוא היא המילה הערבית לגבינה. דומה, לא? והסירופ שנשפך מעל הכנאפה עשוי סוכר בשתי השפות.

חשבתי על כל אלו כשנסעתי לאכול כנאפה בטירה, ובדרך לכנאפיה האהובה עליי בעיר קלטתי בצד הכביש שלט חדש ועליו תמונות של כנאפה ומתוקים אחרים. אך לא עצם קיומו של מקום חדש הפתיע איתו, אלא שמו: ממתקי מוסא אל-הרש היה כתוב שם. כשראיתי את השלט הזה, מיד חשבתי על… סבא-רבא שלי, הלוא הוא משה הירש. דומה, לא?

"מוסא" הוא, כמובן, משה. שני השמות הללו הם של אותה הדמות – משה רבנו, הלוא הוא גם נבי מוסא. למוסא מקום של כבוד באיסלאם, ומרבית מן הסיפורים אודותיו המופיעים בתנ"ך – מופיעים גם בקוראן. בשתי הדתות מציינים את יום מותו של משה / מוסא – היהודים מציינים את ז' באדר כיום פטירתו של משה רבנו, המוסלמים נהגו אף הם לציין את זכרו של נבי מוסא. ועם זאת, יש הבדל חשוב בין ציוּנים אלו: בעוד שעל פי המסורת היהודית מקום קבורתו של משה רבנו אינו יודע, המוסלמים טוענים כי הוא קבור במסגד במדבר יהודה, לא רחוק מיריחו, הלוא הוא מסגד נבי מוסא.

אבל מה עם "הרש"? שם משפחתי נגזר מן המילה היידית "הירש", שהפכה למילה מקבילה לצבי. (סיפור סבוך שמתחיל בברכת יעקב לבניו, ובפרט בפסוק "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה", ומשם קצרה הדרך להחליף את "אילה" ב"צבי" – למה לקרוא לגבר בשם אישה? – ולהמיר את "צבי" במילה היידית "הרץ". זו הסיבה שצמד השמות "נפתלי הרץ" נפוץ כל כך במסורת היהודית, ע"ע מחבר "התקווה".)

האם יכול להיות שגם המילה העברית "הרש" קשורה לצבי, או, לכל הפחות, לבעל חיים אחר? ובכן, יצאתי לברר. מסתבר שלמילה هرش יש שני פירושים עיקריים. האחד, פועל, שמשמעותו "נהיה קשה יותר". השני, אף הוא פועל, שמשמעותו "לגרד". בקיצור, לא צבי ולא איילה…

בכל מקרה, הסמיכות הלשונית גרמה לי לעצור בממתקייה הזו באחת הפעמים ולבדוק האם חוץ מן הטעם הלשוני יש גם טעם על לשוני שיקרב אותי אליהם. ובכן – לא צבי ולא איילה…

הסלוגן המתנוסס בגאון בחזית החנות – כמו גם בפרסומים השונים של החנות הזו – הוא: "מבטיחים לכם שכזה עוד לא טעמתם". מה אני אגיד לכם? יש דברים בגו, והם צודקים מאוד! כבר הרבה זמן לא קרה לי שזרקתי מנת כנאפה טרייה אחרי טעימה של כמה ביסים.

אפשר היה להבחין במשהו מוזר כבר בשלב שבו המוכר הנחמד הכין את המנה להגשה. את הסירופ, אותו מקובל בהחלט לשפוך מעל הכנאפה, הוא שפך בעוד הכנאפה על המגש הגדול, מיד אחרי שחתך אותה ובטרם העביר אותה לכלי ההגשה. מי עושה דבר כזה? במגש הגדול היו חסרות כבר כמה מנות, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על כל הסירופ שנשפך עליו בעת הגשת המנות הקודמות. מה עולל הסירופ לכנאפה שבמגש? לצערי, לא הייתי צריך לחכות הרבה זמן כדי לגלות את התשובה.

חשוב להדגיש שהכנאפה שהוגשה במקום לא היתה עם שערות קדאיף רגילות (כלומר, חתוכות), אלא עם שערות קדאיף טחונות. בדרך כלל, לצורכי ביקורת אני טועם את הכנאפה הרגילה, אך כזו לא היתה, ולכן נאלצתי להסתפק במה שהיה. לו היתה התוצאה אחרת, הייתי חוזר לשם כדי לנסות את מזלי ולטעום גירסה רגילה, אך כיוון שכבר לא אחזור לשם – אני מתפשר על תיאור המנה שאכלתי. ובמנה הזו הגבינה היתה צמיגית מאוד (יכול להיות שזה בגלל שהיא שחתה בסירופ סוכר במשך הרבה זמן?). גרוע מכך, היה למנה טעם לוואי חזק מוד ורע מאוד.

כאמור, לא שרדתי יותר משלושה ביסים, ושלחתי את הכנאפה אחר כבוד לשקית הזבל הקרובה אליי. איזה קטע, המילה הערבית לזבל דומה מאוד למילה העברית (זְבַּאלֵה), והמילה הערבית לשקית היא כִּיס, בדיוק כמו המילה העברית למקום בו שמים דברים. בקיצור, גורלה של המנה הזו בשתי השפות דומה מאוד…

ממתקי מוסא אל-הרש [פייסבוק] [אינסטגרם]
רחוב טארק עבד אלחי, מיד לפני הכיכר השנייה כשבאים מן הכניסה המערבית (מכיוון רמת הכובש), בצד שמאל
052-4308744