הכנאפה של כהן, ראשון לציון

בשנה האחרונה נכפתה עליי הפוגת כנאפה ארוכה, בשל מעבר למגורים בשיקגו. זה לא שבאיזור שיקגו אין כנאפיות, אלא שבאמריקה יש פיתויים מקומיים אחרים ואני ניצלתי את השהות שם כדי להתמכר אליהם. בפרט, נהניתי לגלות את הפרוזן קסטרד (ולא, זו לא גלידה!) ואת הדונאטס בסגנון הישן, אשר מאפיינים את איזור המערב התיכון, והתמכרתי להם.

הפריט הקולינרי שהוא סימן ההיכר של שיקגו הוא, ללא ספק, פיצה Deep dish, המכונה כך כיוון שאופים אותה בתוך צלחת עמוקה. מדובר במנה מרשימה מבחינת התצוגה שלה: בצק עבה מונח בתחתית הצלחת ולאורך שוליה, מעליו מניחים גבינה ומעליה את התוספות, ולסיום – רוטב עגבניות. הפיצה נאפית בתנור במשך זמן רב יחסית, וכשהיא מוגשת לשולחן ונחתכת – שכבת הגבינה (שהיא פנימית) גמישה ביותר עד כדי כך שהגבינה נמתחת למרחק רב (הנה סרטון שמדגים זאת).

אי אפשר לבקר בשיקגו מבלי לאכול פיצה דיפ-דיש, ואכן – כשביקרנו בעיר לראשונה, לפני כשנתיים, לקחו אותנו מארחינו לאכול את הפיצה מן הזן המקומי, וגם את אורחינו בעיר, במהלך השנה האחרונה, לקחנו לאכול את הפיצה הזו. אכלנו אותה במקומות שנחשבים בין הטובים בעיר.

אין מה לומר, פיצה דיש-דיש היא מנה מיוחדת, עשירה, חוויתית, ואפילו טעימה. אלא מה? זו לא פיצה. כל מי שאכל פיצה מימיו יבחין בזאת מיד. תקראו לזה פשטידה, תקראו לזה פאי, תקראו לזה קיש. פיצה זה לא…

קצת אחרי החזרה ארצה משיקגו – כמובן, רק בתום הבידוד הביתי אשר נכפה על משפחתי ועליי – יצאתי לאור, ואחת היציאות הראשונות היתה לעיר הראשונה לציון. כיוון שכבר מזמן שמעתי על הכנאפה הממוקמת לה בלב איזור תעשייה בעיר, וכיוון שבשבתי ככותב בלוג זה אני מרגיש מחויב לפקוד כנאפיות רבות ככל האפשר – הרגשתי חובה מוסרית וחברתית לנסות גם את הכנאפה הזו.

החנות הקטנה הזו, אשר עיצובה החי מצליח לרענן את שיממון המוסכים ומגרשי המכוניות שמסביבה, מלאה במיני מתיקה: בקלאוות שונות ומשונות (עם חלווה או עם שוקולד ועוד שאר מינים), מלבי, פַאלוּדֶה, ועוד. וכמובן – כנאפה.

הכנאפה מוכנה בצלחת אישית ונאפית על מגש מסתובב. כבר בשלב זה, קשה שלא להבחין שמשהו בגבינה המונחת מעל קצת מוזר. היא נראית כמו קוטג', היא נוזלית למדי, והיא לא מכסה את כל שכבת האטריות. בתום האפייה, כשהכנאפה מתהפכת לה אחר כבוד לצלחת ההגשה ומתעטרת במנה נדיבה של פיסטוקים (נדיבה מדי) – וכמובן, עם הצעה להוסיף גלידה טורקית מעל (ברור שסירבתי) – כל מה שרואים הוא את האטריות הזהובות. הגבינה מסתתרת למטה, בתחתית הצלחת השקועה.

נעיצת המזלג הראשונה במנת הכנאפה חושפת את שכבת הגבינה. ועוד כמה דברים.

הגבינה, שהיתה רכה למדי בעת האפייה, נותרה רכה גם לאחר תום ההכנה. אין בה את המוצקוּת והגמישוּת האהובות עליי בכנאפה, היא במירקם ובטעם של ריקוטה. ואכן, בירור עם בעל המקום מעלה כי מדובר בריקוטה כבשים. לא רק זאת אלא גם זאת: שיכבת האטריות חסרה את הפריכות והאחד-אחד-יוּת האהובות עליי בכנאפה, היא מרגישה קצת כמו בצק מתפרק.

ככל שאני מתקדם באכילת המנה, אני חושב יותר ויותר על שיקגו ועל הפיצה דיפ-דיש המאפיינת אותה, ואני מבין: זה טעים, זה מתוק במידה, זה מעניין. אלא מה? זו לא כנאפה. כל מי שאכל כנאפה מימיו יבחין בזאת מיד. תקראו לזה עוגת קדאיף וגבינה, תקראו לזה מעדן מזרחי. כנאפה זה לא…

הכנאפה של כהן
פריימן 4, ראשון לציון [פייסבוק] [אינסטגרם]
050-8449850

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *