יאפא כנאפה, תל אביב-יפו

ביל קלינטון, הנשיא ה-42 של ארצות הברית, אמר פעם:

Follow the trend lines, not the headlines

אך בימינו, נראה שאין הבדל בין הטרנד לבין הכותרת, ולא ברור מה הסיבה ומה המסובב: האם תורים ארוכים עושים את דרכם לכותרות, או שמא כותרות מייצרות תורים ארוכים? בעידן בו הדברים מְדֻוָּחים בזמן שהם מתרחשים, וכשהתקשורת מחפשת כל אילן להיתלות בו, גם אם הוא שיח-ביש – קצת קשה להפריד בין השניים.

המערכון הנפלא הזה של "החמישייה הקאמרית" בוחן את היחסים בין יוצרי הרעש ובין התקשורת שמדווחת על הרעש, ונראה שמאז ועד היום התופעה רק התגברה.

ובכל מה שקשור לאוכל – מעגל הקסמים הזה בולט בעוצמתו: מקום חדש נפתח, משהו הופך אותו לטרנדי, תורים משתרכים בכניסה למקום, התקשורת מדווחת על התורים, התורים מתגברים, וחוזר חלילה. ואולי, בעצם, המעגל הולך ככה: מקום חדש נפתח, התקשורת הופכת אותו לטרנדי, תורים משתרכים בכניסה למקום, התקשורת מדווחת על התורים, התורים מתגברים, וחוזר חלילה.

בכל מקרה, מתישהו התורים האלה מסתיימים, והזרקור מופנה למקום חדש, טרנדי. ואיכשהו, רבים לא מבינים שמישהו מכתיר במכוון את הטרנדים הללו ושהתקשורת משתפת פעולה בשמחה. אלו מרוויחים זמן פירסום בחינם, ואלו מרוויחים עוד כמה דקות שבהן יש להם על מה לדווח ללא מאמץ עיתונאי. בקיצור, כולם מרוויחים.

באופן לא מפתיע, את התופעה הזו ייבאנו היישר מאמריקה, ארץ התורים הבלתי מוגבלים. וכמי שזכה לעמוד בכמה תורים כאלו בארצות הברית, אני יכול להעיד ששם, מעבר לים, האנשים מכבדים את התור והתור מכבד אותם, כי הרי יש חשיבות לתור. הטרנד והתור – אחד הם, ואם ניקח את האחד – נעלים גם את השני. ואילו כאן, בלֶבַֿנְט, במקום בו איש הישר בעיניו יעשה, אפילו התורים – כמו המנהיגים שלנו – מזלזלים בנו.

"יאפא כנאפה" היא יעד התורים החדש. לפחות היא היתה כך עד לפני זמן לא רב, מזמן לא עקבתי אחרי מצב התור שם. כשאני הגעתי למקום, בשיא קלחת הטרנד, דווקא לא היה תור (פשוט הגעתי בשעת בוקר לא פופולרית.)

למה הפכה דווקא "יאפא כנאפה" לטרנד? אולי כי כותרות העיתונים כינו אותה "הקינוח הכי מסעיר בתל אביב" והכריזו כי "סוף סוף יש כנאפה שווה במרכז הארץ"? ואולי כי מישהו טרח להזין את התקשורת בכך? מי יודע… והרי בכל שני וחמישי הרי מתפרסמת איפשהו רשימה של "הקינוחים הכי שווים בתל אביב", ואיכשהו הרשימות האלו אינן עקביות – כלומר, מה ששווה היום לא יהיה שווה כבר בעוד שבוע (צריך לחדש, לא?). וחוצמזה, ממתי מקומות כמו טירה או טייבה, בהן יש כנאפות שוות ביותר, אינם נמצאים במרכז הארץ? (אה, סליחה, הרי "מרכז הארץ" הוא שם קוד ל"תל אביב"…)

הפעם, הייתי חייב ללכת אחרי הטרנד, רק כדי לבדוק את מהותו. ידעתי שאתאכזב ושאין הרבה ממש מאחורי ההכרזות הדרמטיות האלו, ובכל זאת הלכתי. ולא התאכזבתי. כלומר, התאכזבתי מהכנאפה, אבל האכזבה הזו לא אכזבה אותי כי צפיתי אותה.

הייחוד ב"יאפא כנאפה" – כי הרי לכל טרנד חייב להיות ייחוד, אי אפשר להיות טרנדי כשאתה כמו כולם – הוא באפיית הכנאפה על גריל פחמים. הכנאפה פה מגיעה במנות אישית. הבעיה בכנאפה שמכינים במנה אישית, היא שלפעמים נוטים להכין מראש את המנות האישיות, וברגע ההזמנה – שולפים אותן מן הקירור ואופים אותן. זה מקצר זמן. לא סוד הוא שכלל היסוד באכילת כנאפה הוא שכנאפה צריך לאכול כשהיא טרייה, רגע אחרי שהיא ירדה מהאש. אבל לא רבים יודעים שכלל היסוד בהכנת כנאפה הוא שכנאפה צריך להרכיב במקום ולאפות אותה מיד.

לכנאפה ב"יאפא כנאפה" היה טעם לוואי חזק מאוד, כנראה מן השומן בו השתמשו (שמן תעשייתי?). ייחוד נוסף פה הוא שעל הכנאפה מוסיפים מנה נכבדה של גלידה טורקית. כלומר, לא חייבים, אבל זה הקטע, כן? (והייתם צריכים לשמוע את תגובת המוכר במקום כשביקשתי את הכנאפה שלי בלי גלידה…) ואפילו הגלידה (לקחתי מנה אחת עם ומנה אחת בלי) לא הצליחה להעלים את טעם הלוואי הזה. חוץ מהפגם הבולט הזה היו עוד פגמים קטנים: האטריות היו פריכות, אך בשכבה דקה מדי, והגבינה לא היתה בטעם מודגש. בקיצור, לא משהו להתפאר בו. בטח לא משהו לעמוד בשבילו בתור.

   

יאפא כנאפה [פייסבוק] [קבוצת המעריצים בפייסבוק]
עולי ציון 24, תל אביב-יפו
03-9702051

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *