כנאפת אלבלד (סניף מזרחי), דלית אל-כרמל

שנות השמונים העליזות. אנחנו, הילדים, היינו נוסעים בשבתות עם הורינו לדלית אל-כרמל, שהיתה אז פופולרית-איכשהו בין תושבי האזור. אנחנו הגענו מדרום, מזכרון יעקב, דרך ואדי מילק. הוריי התחברו שם עם אחד התושבים, בעל חנות עתיקות ושאר מיני פיצ'פקעס, ואנחנו, הילדים, היינו נהנים להסתובב בין שטיחים, פינג'נים, בדים תלויים, ועוד. פעם אחת, בעליות לדלית אל-כרמל, נתקענו עם האוטו. אין לי מושג איך הצלחנו להיחלץ אז, בעידן טרום-טלפונים. בדרך כלל היינו חוזרים לאכול צהריים בבית. על כנאפה לא שמעתי אז.

סוף שנות התשעים. אני סטודנט בטכניון בחיפה. נרגש. זה לא מכבר עברתי לגור ביחד עם בת-זוגי הראשונה. בהמשך היא תהפוך לאשתי. באחת השבתות נסענו עם האוטו הקטן שלנו לדלית אל-כרמל – מגיעים אליה מצפון, דרך כביש רצוף פיתולים, עליות וירידות – והעמסנו אוטו ברהיטי קש ובשלל קישוטים לדירה. דלית אל-כרמל היתה אז כבר מרכז קניות גדול ועמוס, ואנחנו הרגשנו שם די טירונים. אני לא זוכר אם אכלתי שם כנאפה או לא, כל מה שהייתי עסוק בו אז היתה האהבה.

ימינו אנו. לדלית אל-כרמל אני משתדל לא להתקרב בשבתות, מחמת הצפיפות. אם כבר, אז בימי שישי העומס שם נסבל. כשיוצא לי לעבור שם באמצע השבוע, המקום נראה שומם למדי. כפי שהוכח כבר במקומות רבים במחוזותינו – אזורי קניות זולים הם כור ההיתוך הישראלי האמיתי, והם מחברים אפילו בין בני דתות שונות. ובמקום בו נמצאים הרבה ישראלים – צומחים הרבה מקומות אוכל. ואכן, הרחוב הראשי של דלית אל-כרמל הפך להיות כרך סואן של קניות ואוכל. ולאט לאט, צצו בו גם כנאפיות כשערות קדאיף אחרי המסננת.

בשנים האחרונות, יצא לי כבר לתכנן חזרה הביתה דרך עיר הכרמל רק כדי לטעום כנאפה. לעתים היתה זו אכזבה, לעתים היה בכך כדי גילוי גדול. הביקור הנוכחי לא היה נטול גילויים. ל"כנאפת אלבלד" יש שני סניפים בדלית אל-כרמל: האחד, בקצהו הדרום-מערבי של הרחוב המרכזי. השני – זה עליו מדווח כאן כעת – בהמשך הכביש מזרחה, לכיוון עוספיה. החנות קטנה, צנועה, ביתית, ובקיצור – "אותנטית". כמה שולחנות וכסאות, דלפקים עמוסי כל טוב, והעיקר – מוכרת חיננית ונחמדה.

הכנאפה הרגילה שטעמתי לא היתה מאוד טרייה, אך ניתן היה לעשות אקסטרפולציה-לאחור ולהבין את מצבה בעת שהיתה טרייה. על פי מצבה הלא-טרי – שכבת גבינה עסיסית ורק מעט צמיגית (ככל הנראה, בעקבות הוספת כמות נכבדה של סירופ) ואטריות פריכות למדי – יש לשער כי כשהית הטרייה היא היתה משובחת במיוחד על הצד המתוק של הסקאלה. חזרתי עכשיו (רק אחרי שכתבתי את המשפט הקודם!) לדיווח שלי על ביקור במקום לפני כשנה וחצי, וראיתי כי כתבתי כך:

היה אחלה. כנאפה טובה מאוד (טיפה מתוקה מדי ושכבת קדאיף טיפה קריספית מדי, לא ברמות שאי אפשר להתעלם מהן)

ואם כך, האקסטרפולציה שלי עבדה היטב.

ועם זאת, גולת הכותרת בביקור היום היה הגילוי הכפול של שני מתוקים שטרם טעמתי עד היום. הראשון, כנאפה פיסלייה (Faisaliah), העשויה ממשולש-קדאיף הממולא בגבינה – בשל כך שהגבינה סגורה היטב בתוך המאפה, ללא סירופ, היא שומרת על טעם מעודן ומדויק; ביחד עם הפריכות של הקדאיף, מתקבל מעדן אמיתי. השני, זנוד א-סית (Znood A-Sit, زند الست) – בערבית: הצמיד של הגברת, קרוי כך על שם צורתו הגלילית – הוא בצק פילו ממולא בסחלב ומי ורדים; המילוי קרמי, המעטפת דקה ופריכה, והשילוב שלהם נותן ממתק מטריף! (הנה, ככה מכינים אותו.)

כנאפה פיסלייה (למעלה) וזנוד א-סית (למטה)

את הפטיר המקומי לא טעמתי היום (ביקור קודם הסתיים באנחות-הנאה מן הפטיר), וגם לא את המברומה (כנאפה מגולגלת) ושלל מתוקין בישין אחרים. אולי אצליח לטעום מהם בפעם הבאה.

כנאפת אלבלד (סניף מזרחי)
על הכביש הראשי של דלית אל-כרמל, מזרחה מן הקטע הסואן (לכיוון עוספיה)
054-4996638

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *